איך הגענו עד הלום?

מחקר שנעשה ב 10 שנים האחרונות על החברה הישראלית,  מראה שיש שינוי משמעותי בין ערכי החברה הישראלית.

בימי קום המדינה לערכים התקפים היום. בשנים הראשונות, ערכי הליבה היו הגשמה ושיתוף, היום,  ערכי הליבה משרתים הגשמה על חשבון שיתוף!

אנחנו חיים במדינה רווית מלחמות, חלק מאיתנו נולד לדור שחווה את השואה (לא זורקים אוכל, צריך לשמור ולאגור כי אולי מחר לא יהיה), אחרים נולדו לדור שעלה לארץ ונשלח לגור במעברות (צריך כל הזמן לעמוד על המשמר שלא ידפקו אותנו), בקיצור, לא משנה מה הייתה ההיסטוריה שלנו אנחנו למדים כי צריך לחיות כדי לשרוד ונמצאים בהתגוננות תמידית.

כדי לשפר את איכות החיים של הדור הבא, אנחנו מחנכים אותם למודעות גבוהה.  במידה מסויימת זה התפוצץ לנו בפרצוף; כיוון שרצינו דור שיודע לדאוג לעצמו (הפוך מהאמא הפולניה שדואגת לכולם מלבד לעצמה), וקיבלנו את דור ה ‘אני אני אני’.

עכשיו, כשאנחנו במאבק מתמיד להשיג עוד ועוד מכל דבר (סטאטוס), ואנחנו מודעים לכך שאנו צריכים לדאוג לעצמנו (הגשמה) הדפנסיביות שלנו הופכת להיות נורמה, תוסיפו לזה, את העיסוק המתמיד בשאלות על המצב הבטחוני, ויש לנו את כל הלגיטימציה להיות לוחמניים ודפנסיביים.

אם זו המציאות, ועם עובדות אי אפשרת להתווכח, תשאלו איפה הבעיה? הבעיה היא שאנחנו לוקחים איתנו את ההוויה הזאת, את התחושה הזאת לכל מקום, ולכל מערכת יחסים.

מהי שיחה קשה?

לצורך הדיון, נגדיר מהי שיחה קשה:

“שיחה שיש בה סיכוי סביר, גם אם קלוש שהשומע יתנגד או לא יסכים עם תוכנה “. אם אני הולכת לנהל שיחה, בידיעה שאני הולכת להגיד דברים שלא כל כך ימצאו חן בעיני השומע, קשה לי!!    אין ויכוח!!. אנחנו מעדיפים לעבור דירה ולא לנהל שיחות קשות, וכשזה המצב, אנחנו כבר יודעים איך אנחנו באים לשיחה קשה? כדי להבין טוב יותר איך נוצרת שיחה קשה, בואו נפרק את המושג שיחה.

כל שיחה מורכבת משלושה מימדים;

מימד עובדתי, מימד רגשי, ומימד זהות.

המרכיב הראשון, המימד העובדתי – העובדות היבשות;

למימד זה יש שלוש גרסאות ולא פחות! יש לנו את העובדות כמו שאנחנו רואים אותן, יש את העובדות כמו שהשותף שלנו לשיחה רואה אותן, ויש את העובדות כמו שרואה אותם אדם שלישי, ניטראלי “הזבוב על הקיר”. תקראו לו מגשר.

כל אחד תופס את השלם באופן שונה בהסתמך על מה שהוא ‘רואה’, ולכן אם  נבין שכל סיטואציה תהיה מתוארת במספר תיאורים כמספר האנשים המתארים אותה, נוכל לאמץ את התובנה, שלא בהכרח בכל מצב יש צודק וטועה, אלא שמדובר בהבדלי תפיסות, יש מספר תפיסות וכולן קבילות. 

המימד הבא – המימד הריגשי – המימד הריגשי זה המימד שבו אנחנו נמצאים כשהעובדות גורמות לנו לפתח תחושות מסויימות.

כמה פעמים ניהלתם שיחה עם בת הזוג שלכם, וזו פתאום התחילה לבכות ?  ברגע הראשון אתם מסתכלים מאחוריכם לראות אם מישהו עשה פרצוף או העליב אותה באיזושהי צורה …  כי אין לכם שום מושג מאיפה זה נחת עליכם. לפני רגע ניהלתם שיחה רציונאלית לחלוטין, אתם נשארתם במימד העובדתי, היא כבר עברה לשלב שבו היא נזכרה איך העובדות האלה גרמו לה להרגיש והיא מגיבה בלי אזהרה מוקדמת. ובכן, יש לי חדשות, זה קורה לכל אחד מאיתנו , גברים, נשים, ילדים ומבוגרים, רק שכל אחד מאיתנו מגיב בצורה שונה!!

מכאן לא קשה להבין, שכל אחד מאיתנו מפרש את אותה סיטואציה באופן אחר; לאחד הסיטואציה עוברת ליד האוזן ואפילו לא נרשמת במוח, לשני היא טראומטית.

איך אנחנו מזהים שאנחנו ו/או השותף שלנו לשיחה עברנו למימד הריגשי?

הטונציה עולה, שפת הגוף, הבעת הפנים (כל קווי הפנים יורדים כלפי מטה), הדברים הנאמרים משדרים התבצרות.

חשוב מאוד לזכור שני דברים:

       –  כיוון שאנחנו מונעים ע”י רגש, המחשבות והתחושות שלנו עוברות דרך שלושת הרבדים האלה למעלה ולמטה, בלי קשר לנושא השיחה

       –  המימד הזה מסוכן!!!!!  מכיוון שבמימד הריגשי; אנחנו אימפולסיביים, רגישים, שולפים מהמותן, ולפעמים פולטים פליטות פה,  שבא לנו ללכת שיתפרו לנו את השפתיים לעולמים. 

המימד השלישי,מימד הזהות, הוא הבעייתי ביותר.

אם במימד הרגשי נתנו פרשנות לעובדות, במימד הזהות אנחנו מייחסים את הפרשנות לעצמנו, ובשלב הזה, הדימוי העצמי שלנו עובר רעידת אדמה שמוציאה אותנו מאיזון.

אם במימד הריגשי פירשתי עובדה/מידע כ ‘ניסיון לעבוד עלי’,  עכשיו, במימד הזהות, אני בוחנת את ההשלכה שיש למידע על הדימוי העצמי שלי, ‘האם זה אומר עלי שאני תמימה? שאני פרייארית?’

מה זה אומר עלי? ‘הרבה דברים שאני לא מוכנה לקבל’. 

איך מזהים שאני ו/או השותף שלי לשיחה נמצאים במימד הזהות? השיח מתמקד באני אני ועוד פעם אני , וב – את/ה לא, אתה לא , את לא ….

         

לסיכום, מה עושים על קצה המזלג:

–        הקשיבו לכל מה שאומר השותף שלכם לשיחה.

–        אל תפרשו ! הקשיבו לנאמר. ברגע שתתחילו לפרש, תהיו חייבים לייצר רגש,  ואז לא תזכרו מה נאמר, תזכרו רק איך הרגשתם.

–        כאשר השותף שלכם מדבר, הזמן שייך לו, לכן, אם יש לכם התייחסות לחלק מסויים של הדברים, בקשו רשות, “לפני שתמשיך, הייתי רוצה להתייחס לדברים שאמרת עכשיו”.

          אתם לא חייבים  לסיים את השאלה ‘באפשר’?, אבל בטונציה אתם יכולים לשדר שאתם מבקשים ולא מתפרצים.

–        אל תביעו את הרגשות (הכעס ) שלכם במסווה של בקשת רשות, “נתתי לך לדבר, אפשר עכשיו להגיד משהו (בטון של חזה מנופח).

–        אם השותף שלכם מבקש לסיים את דבריו, תנו קרדיט, לעיתים, כשרואים/שומעים רק חלק, דברים יוצאים מהקשרם ומקבלים משמעות אחרת. אם יש חשש שלא תזכרו, רישמו לכם הערה.

–        הראו לשותף שלכם שאתם מקשיבים באמצעות שיקוף וניסוח מחדש: אם השותף שלכם נעשה רגשני ומדבר לפתע מהבטן, הקשיבו ודברו את הרגשות שלו כפי שאתם חווים אותם.

          אם הוא טוען שהפתרון שלו הוא הפתרון ההגיוני היחיד, נסחו מחדש ובקשו ממנו לתקף, שאלו מדוע הוא חושב כך (ככה במקרה הזה אינה תשובה)

–        אם הוא מטיח בכם האשמות, אל תרוצו להתגונן!! נסו אייקידו ריגשי – אם הוא תוקף אתכם באופן אישי,  נסחו את דבריו מחדש ומקדו אותו על הבעיה .

–        תנו לגיטימציה לרגשות ופתחו דיאלוג לגבי מה גרם לו להרגיש כלפיכם את שהרגיש. במידה שהוא ממשיך, שאלו איך הגיע למסקנה, נסו להבין את ההשקפה שלו

–        אם זה לא נגמר, עוצרים את השיחה!  בשום אופן לא נגררים לויכוח.

 

________________________________________________________________________________________________

הכותבת, מיכל הר שמש, היא ראש לשכת המאמנים לשעבר, מנכ”ל ובעלים של חברת מכאן והלאה הר שמש ייעוץ בע”מ, אימון בכירים, מתמחה בתקשורת רב תרבותית.

דוא”ל :  harshemesh@gmail.com  אתר: www.harshemesh.com

נייד: 054-6621178